?

Log in

"זה סימן שהוא קרא ספרי בישול" - תופינים, מגדנות, ממתקים וכל מיני תרגימא [entries|archive|friends|userinfo]
תופינים, מגדנות, ממתקים וכל מיני תרגימא

[ userinfo | livejournal userinfo ]
[ archive | journal archive ]

"זה סימן שהוא קרא ספרי בישול" [Aug. 15th, 2006|06:05 pm]
תופינים, מגדנות, ממתקים וכל מיני תרגימא

eight_treasures

[8treasures]

הפוסט המקורי מופיע כאן עם תגובות

* * *

למה בלוג בישול?

בין השאר, כי אפשר ללמוד הכל מקריאת ספרי בלוגי בישול.

אריך קסטנר אמר את זה קודם, באמיל והבלשים (ותרגם את זה יפה אוריאל אופק):



רציתי לקרוא לספר "פטרוזיליה בת הג'ונגל". שם נהדר, מה?
ועכשיו מונחים שלושת הפרקים הראשונים שלו אצלי בחדר מתחת לשולחן, שלא יתנדנד. אבל תגידו בעצמכם, האם זה התפקיד המתאים לרומן, שעלילתו מתרחשת באיי הדרום?
המלצר הראשי ניטנפיר, שאיתו אני נוהג לשוחח לפעמים על עבודתי, שאל אותי כעבור ימים אחדים אם הייתי כבר פעם למטה.
"איפה למטה" שאלתי אותו.
"נו, בים הדרומי ובאוסטרליה וביערות סומטרה ובורנאו וכו' וכו'"
"לא," אמרתי, "למה?"
"כי הבן אדם מסוגל לכתוב רק על דברים שהוא מכיר וראה בעיניים שלו," ענה לי.
"אבל תסלח לי, מר ניטנפיר היקר..."
"הלא זה ברור כמו כתם דיו," המשיך להסביר לי, "הנה לזוג נויגבאואר, שנוהג לבקר כאן במסעדה שלנו, הייתה פעם משרתת שבחיים שלה לא ראתה איך מטגנים עוף. ובערב חג המולד האחרון, כשניגשה לטגן את האווז, יצאה גברת נויגבאואר לקניות, חזרה הביתה – ואל תשאל איזה מחזה נהדר ראתה! המשרתת תקעה את האווז השלם, בדיוק כמו שקנו אותו בשוק, לתוך המחבת. בלי לנקות, בלי לחתוך, בלי להוציא את הקרביים. ותרשה לי לגלות לך, שהבית נתמלא סרחון איום ונורא..."
"נו, ומה?" אמרתי, "אתה לא מתכוון לרמוז שטיגון אווזים וכתיבת ספרים הם היינו הך. תסלח לי, ידידי היקר, אבל כאן אני מוכרח לצחוק."
הוא חיכה בסבלנות עד שאגמור לצחוק, דבר שלא נמשך זמן רב ביותר, ואחר כך אמר: "הים הדרומי שלך, ואוכלי האדם, וסלעי האלמוגים, וכל שאר הניסים והנפלאות הם האווז שלך. והרומן הוא המחבת שלך, שבה אתה מתכוון לטגן את האוקיינוס השקט, ואת העלמה פטרוזיליה ואת הנמר. ואם אינך יודע עדיין איך מטגנים חיות כאלה, עלול כל התבשיל שלך להעלות סרחון נורא, בדיוק כמו זה שהעלתה המשרתת של נויגבאואר."
"אבל ככה בדיוק נוהגים כל הסופרים!" קראתי.
"שיבושם להם!" זה כל מה שהיה לו לומר.
הרהרתי רגע קל, ואחר כך חזרתי אל השיחה:
"אמור לי, מר ניטנפיר, אתה מכיר את שילר?"
"שילר" אתה מתכוון לשילר המחסנאי הראשי של בית החרושת לבירה 'ארמון היער'?"
"דווקא לא!" אמרתי, "אני מתכוון למשורר פרידריך פון שילר, שכתב לפני למעלה ממאה שנה מחזות רבים לתיאטרון."
"אה, השילר ההוא, שהקימו לכבודו המון מצבות זיכרון?"
"בדיוק. והוא כתב מחזה על שווייץ בשם 'וילהלם טל'; ובבית הספר היו התלמידים צריכים לכתוב עליו חיבורים."
"גם אצלנו," אמר ניטנפיר. "אני מכיר את הברנש הזה, טֶל. מחזה יוצא מהכלל, באמת. כל הכבוד לשילר, מה שנכון נכון. אבל החיבורים עליו היו עסק מזופת. אחד מהם אני זוכר עד היום. הנושא שלו היה: למה לא רעדה היה של טל כשכיווץ את החץ אל התפוח? קיבלתי עליו מספיק בקושי, אם כי החיבור לא היה שלי..."
"ככה זה בחיים. אבל נחזור לנושא שלנו," אמרתי. "הנה רואה אתה, למרות העובדה ששילר לא ביקר מעולם בארץ שווייץ, נאמן המחזה שלו למציאות עד לפסיק האחרון."
"זה סימן שהוא קרא ספרי בישול."
"ספרי בישול?"
"בדיוק! כאלה שהכל כתוב בהם: מה גובה ההרים בשווייץ. ומתי נמס שם השלג. ואיך זה כשמשתוללת סערה על אגם ארבעת הקנטונים. ומה קרה כשהאיכרים יצאו למרד נגד המושל גֶסְנֶר."
"בעניין זה אתה צודק בהחלט," אמרתי. "כך באמת נהג שילר."
"אתה רואה!" הכריז ניטנפיר והצליף במפית שלו על זבוב שעמד על השולחן. "אתה רואה? אם גם אתה תנהג כך ותקרא קודם בספרים, תהייה מסוגל גם כן לכתוב את סיפור הקנגורו שלך על אוסטרליה."
"אבל אין לי שום חשק לזה. אילו היה לי כסף, הייתי נוסע לשם ברצון ורואה הכל במו עיני. על המקום! אבל לקרוא ספרים – זה לא בשבילי."
"אם ככה, אתן לך עצה יוצאת מן הכלל," אמר, "שמע לי, שב וכתוב ספרים על עניינים שאתה מכיר. כמו למשל על הרכבת התחתית, ועל בתי המלון, ועל עוד עניינים שכאלה. ועל הילדים שרצים לנו מתחת לאף ושגם אנחנו היינו פעם כמוהם".




מה יהיה פה? מתכונים ותמונות ומחשבות על אוכל, וביקורות על ספרי בישול.
בשר לא יהיה. דגים ופירות ים - אולי. שוקולד כן, אבל יותר פירות. ירקות אורגניים ונסיונות הנבטה.
יהיו ניחוחות וייטנאמים ומקסיקנים וספרדים, יהיה אלכוהול, ציטוטים על אוכל, סקירת שווקים וחנויות.


ותה. הרבה תה.

linkReply